בהרבה משיטות הטיפול והתורות של העידן החדש אנחנו שומעים על קבלה.
לקבל את עצמנו... לקבל את הזולת... לקבל את השונה... קבלה, קבלה, קבלה..
רק שלעניות דעתי אנחנו לא ממש מסוגלים להבין את משמעות המילה קבלה כי לרובנו חסר נתון אחד מאוד חשוב בדרך. לנתון הזה קוראים נתינה!
הלו רגע... אני כבר יכול לשמוע את התגובות הזועמות, "לי אין נתינה? אני לא יודע מה זו נתינה? הרי אני נותן ונותן, ונותן.... לילדים, למשפחה, להורים...."
נכון רובנו עסוקים לא מעט בנתינה: אנחנו משקיעים זמן וכסף בילדים, קונים להם מתנות, צעצועים, בגדים, ממתקים, אוכל. אנחנו דואגים לכל צרכם. האם זו לא נתינה?
אנחנו משקיעים זמן וכסף בבני/בנות הזוג שלנו: קונים מתנות, מפנקים, מטפלים, מעניקים. האם זו לא נתינה?
אנחנו משקיעים מאמצים ומשאבים בהורים שלנו ובבני המשפחה השונים, מביאים מתנות, קונים, מזמינים לארוחות, יושבים לשיחות. האם זו לא נתינה?
בהערת אגב, שימו לב איזה אחוז מהנתינה שלנו נמדד בנתינה חומרית: מתנות, כספים וכדומה.
אבל לא על הנקודה הזו אני רוצה לדון כאן.
אני רוצה להעלות שאלה פשוטה:,"כמה מהנתינה הזו נעשית לצורך נתינה טהורה וכמה נעשית בכדי לקבל גמול?" וכשאני מתייחס לגמול הרי שאני מכוון לגמול רגשי.
שיאהבו אותנו, שיעריכו אותנו, שנקבל הכרה, שיתוף פעולה, שירות ולפעמים כן לפעמים אפילו גמול חומרי.
מי לא מכיר את הסצנה של ההתחשבנות על גובה המתנה שקיבלנו בחתונה או בבר המצווה מחבר משפחה מסוים והרי רק באירוע האחרון שלו שמנו כמה מאות (או אלפי) שקלים.
או כמה פעמים חשבנו כמה הוא נתן לנו בזמן שהחלטנו כמה נשאיר בצ'ק שניתן בחתונה של הבת שלו?
יותר מזה, אני רוצה להזמין אותך לחשוב: עד כמה הנתינה שלך נעשית אך ורק לצורך נתינה?
פשוט מתוך ההנאה לתת.
בין אם זה להכין למישהו כוס קפה, ארוחה, לשטוף עבורו את הכלים, לכבס לו את הכביסה, לשלם לו חוב או לחתום לו ערבות, לקנות לו/לה מתנה או אפילו לתת לו זכות קדימה בצומת?
למעשה אנחנו אפילו לא חושבים על זה אבל באוטומט שלנו חינכו אותנו לא להיות פריירים, רכים, חנונים, לפלפים.
כאלה שנותנים ברוחב לב, אהבה, שירות, תמיכה או סתם מסבירים פנים.
כמעט תמיד אנחנו (ואני מכוון לעצמי לא פחות כשאני אומר אנחנו) מצפים לתגמול.
כמה אנחנו כועסים על חבר שמסרב להלוות לנו כסף אחרי שאנחנו הלווינו לו?
"איך הוא מעיז אחרי שאני הלוויתי לו אלף שקלים להתקמצן על מאה?" או "אפילו כוס קפה לא קיבלתי אצלו, אחרי שכל פעם שהוא בא אלי ואני פותח לו שולחן!"
או כמה אנחנו כועסים על הילדים שלנו שמורדים בנו פתאום בגיל הבגרות אחרי שכל ילדותם פינקנו אותם, קנינו להם, האכלנו אותם וניגבנו להם את הישבן?
על בן/בת הזוג שמעיזים להתלונן שחסרה להם אהבה אחרי כל המתנות, יהלומים, תכשיטים, שקנינו להם?
אנחנו לא באמת בודקים את המקום של הצד השני, מבררים באמת בפתיחות ובהקשבה מאין הוא בא כשהוא אומר את מה שהוא אומר. אנחנו רק רואים את כפיות הטובה אל מול כל הנתינה שלנו.
ומכאן אני מביא את האמירה שרובנו לא באמת יודעים נתינה ללא תנאי מהי.
נתינה שאינה לצורך גמול.
ומכאן גם שאיננו יודעים באמת מהי קבלה, איך באמת לקבל את עצמנו, את הזולת, את השונה.
כיצד באמת נוכל לדעת זאת כל עוד הנתינה שלנו מוגבלת.
לתת למישהו ללא תנאי משמעו לא להתעסק בכלל במחשבה מה הוא / הם יחשבו עלי.
לא להעלות בכלל סימן שאלה לגבי הנתינה שלנו, לחשוש שמישהו יחשוב אותנו לפרייר.
אם החלטנו לחתום למישהו ערבות אז בלב שלם לדעת שגם אם הוא לא יוכל לשלם אנחנו אלו שנעמוד שם לשלם את החוב שלו בלי לרצות לגבות ממנו את החוב לאחר מכן.
אם נתנו למישהו מתנה אז מתוך העונג וההנאה שבנתינה מבלי לבקש תודה או אהבה בתמורה.
להכין למישהו כיבוד, אוכל, לדאוג לו/לה בכל צרכיו מבלי לצפות אפילו לתודה. כן מבלי לצפות לתודה.
אלא רק מתוך הרצון הפנימי האמיתי לתת.
לתת זכות קדימה בכביש מבלי לחשוש שמישהו יראה בזאת חולשה.
להעניק חיוך מבלי לחשוש שמישהו יראה בזה חנופה או רצון לרצות.
לוותר על מלחמה במקום העבודה מבלי לחשוש שמישהו יראה בזה פראייריות או חלשלושיות.
כמובן לתת רק אם באמת אנחנו רוצים לתת, מתוך הלב באהבה ובאוטנטיות.
לא בכדי לרצות או לפחד מהתגובה שתבוא בעקבות אמירת הלא.
ובאותה המידה שהנתינה שלנו לאחר מותנית, גם הנתינה שלנו כלפי עצמנו מותנית.
כמה מרחב אנחנו נותנים לעצמנו? כמה אהבה עצמית? כמה רכות והבנה?
ומהמקום הזה, אנחנו לא באמת מסוגלים לקבל את עצמנו.
לאהוב את עצמנו בשלמות.
והשאלה שצפה ועולה היא איך אנחנו יכולים להעלות את רמת האהבה העצמית, את הקבלה של עצמנו ?
והתשובה בפשטות – נתינה. בראש ובראשונה לעצמנו.
רגע לפני שנוכל לתת לאחרים קודם כל נלמד לתת לעצמנו.
זה הזמן והמקום לאפשר לעצמנו מרחב לומר לא או כן לפי האמת הפנימית שלנו.
אהבה שאינה מותנה בדבר.
רכות, נעימות, רווחה.
את החופש להגיב באוטנטיות לכל מצב.
נשמע פשוט אבל איך עושים את זה בפועל.
הנה לכם תרגיל פשוט אך הוא דורש התמדה יומיומית.
התרגיל נקרא: שמחה, אהבה, אופטימיות וקבלה. שמחה - 3 דקות לפני שקמים מהמיטה ומתחילים את הריטואל של הבוקר, שותלים שיר שמח בראש למשך 21 יום (אפשר את אותו השיר כל יום). אהבה - במקלחת, מול המראה - שיר. מצחצחים שיניים, מתבוננים בעצמנו, מרגישים אהבה גדולה מול האדם שאיתו אנחנו מנהלים רומן עד קץ ימינו. קבלה - יש לומר שבעה דברים שאנו מוקירים בעצמנו ורצוי לעשות זאת בעירום. אופטימיות - תודות על שבעה דברים שיש לנו בחיים. המיטה החמה, הבעל, האישה, הילדים, המים החמים, המקרר המלא.
כל יום כל היום לברך, לשיר, להוקיר.
הרעיון: שכל המחשבות הטורדניות של ביקורת עצמית והשיפוטיות אשר מגיעות מהמיינד יתפוגגו אל מול האנרגיה שמעורר התרגיל, אנרגיה אשר נוטלת מהם את העוקץ שדוקר, שכואב, שמפריע..
התרגיל משנה את התדר האנרגטי של המתרגל. המחשבה החיובית, האוהבת, והתודות - חוסמים את הרעל של חוסר הקבלה והאהבה העצמית מלהיכנס לתוכנו.
אני מזמין כל אחד ואחת מכם לקחת צעד ולבחון תהליך של אימון אישי לפי קוד הקיום.
שיחת זיהוי שהיא שיחה אימונית בת שעתיים בחינם. צרו קשר איתי עכשיו.
אהבת את המאמר הזה? הירשמו עכשיו למגזין מגעים ותקבלו את המאמרים החדשים ישירות לתיבה שלכם. כן, נספר לכם גם על קורסים, סדנאות ומבצעים שהם רק לחברים. לא, לעולם לא נמסור את הפרטים שלכם לשום גורם. פשוט לחץ/י כאןלהצטרפות למנויי מגזין מגעים.
בטעינה...
